מתי גילו את מחלת הסרטן? ההיסטוריה של המלחמה בסרטן

מחלת הסרטן התגלתה הרבה לפני התקופה המודרנית, וסימני המחלה נצפו כבר בהידרות מתקופת פרקמבריון לפני 550 מיליוני שנים, והתיעוד הכתוב הראשון נמצא במצרים העתיקה. על אף שהאנושות התמודדה עם סרטן אלפי שנים, ההבנה המדעית לגביה השתנתה באופן דרמטי. היסטוריית הגילוי והמחקר של מחלת הסרטן מכילה פרקים היסטוריים מרתקים שהובילו לטיפולים המתקדמים של היום. מתי גילו את מחלת הסרטן? המשיכו לקרוא!

הראשית: גילוי מחלת הסרטן בעולם העתיק

למרות הדעה הרווחת שסרטן הוא מחלה מודרנית, הממצאים הארכיאולוגיים מספרים סיפור אחר לגמרי. תאים סרטניים הופיעו עם הופעת יצורים רב תאיים, והעדויות הקדומות ביותר למחלה מובילות לאלפי שנים אחורה בזמן. התיעוד לאונקוגנים, מחלת הסרטן עצמה ויכולת התפשטותה נצפו אצל הידרות שהופיעו על פני כדור הארץ בתקופת פרקמבריון לפני 550 מיליוני שנים.

התיעוד הראשון: מצרים העתיקה ופפירוס אדווין סמית'

העדות הכתובה הראשונה למחלת הסרטן נמצאת בפפירוס אדווין סמית' שהיא מסמך רפואי מצרי מהמאה ה-16 לפנה"ס. המסמך נרכש באמצעות הארכיאולוג אדווין סמית' בשנת 1862, והוא מכיל תיאורים מפורטים של 48 מקרים רפואיים, ביניהם גידולים בשד אצל נשים. הדבר המפתיע במסמך הוא הגישה המדעית והרציונלית שלו שהיא שונה מאוד מכתבים רפואיים אחרים מאותה תקופה שהסתמכו על קסמים ופולחנים. הרופאים המצרים תיארו את הגידולים האלה כ"מחלה חשוכת מרפא", דבר שמעיד על ההכרה שלהם במורכבות המחלה כבר אז. מחקר חדשני שנערך על מומיות מצריות חשף ממצא מרעיש, עדויות לניתוחים שבוצעו לטיפול בגידולי מוח לפני כ-4,000 שנה. בבדיקת גולגולות נמצאו סימני חיתוך מכוונים סביב אזורי גידולים שמעידים על התערבות כירורגית מכוונת. אחת הגולגולות ששייכת לאישה מעל גיל 50 הראתה מספר שברים מאוחים באזור המוח וסימנים להסרת גידול. מפתיע לגלות שכבר בתקופה כה קדומה בלי אמצעי הרדמה מודרניים או הבנה מיקרוביולוגית, העזו רופאים לבצע פרוצדורות כל כך מורכבות.

היפוקרטס ומקור המונח "קרצינומה"

אם יש אדם אחד שאפשר לייחס לו את "גילוי" הסרטן במובן המדעי הראשוני, זהו היפוקרטס, אבי הרפואה המערבית. בסביבות 400 לפנה"ס, היפוקרטס הבחין בין סוגים שונים של גידולים והיה הראשון להשתמש במונחים "קרקינוס" ו"קרצינומה" (שמקורם במילה היוונית לסרטן). הבחירה במטאפורת הסרטן הייתה מדויקת להפליא, היפוקרטס ראה דמיון בין הגידולים שמתפשטים עם כלי דם מסביבם לבין צורת הסרטן עם רגליו שמתפשטות לכל הכיוונים, והוא גם הבחין בין גידולים שפירים (אונקוס) לבין גידולים ממאירים (קרצינומה), הבחנה שעדיין רלוונטית לרפואה המודרנית. האבחנה של היפוקרטס הייתה מבוססת על תצפית קלינית מעמיקה, וחלק מהתובנות שלו עדיין רלוונטיות. הוא שם לב לתנועה הרב כיוונית והפולשנית של הסרטן שדומה לתנועת הסרטן בטבע ולאחיזה העיקשת שלו ברקמות הגוף, בדומה לאחיזת הסרטן בטרפו. יש לציין שהיפוקרטס גם הציע שלא לטפל בחולים עם גידולים פנימיים מתקדמים, כי "אם מטפלים בהם הם ימותו מהר, ואם לא מטפלים הם יחזיקו מעמד זמן רב יותר" שזוהי תובנה שמשקפת את המגבלות הטיפוליות בזמנו, אבל גם את ההבנה העמוקה של מהלך המחלה.

תרומתו של גלנוס לידע הרפואי על סרטן

כמאתיים שנה אחרי היפוקרטס, הרופא היווני הרומי גלנוס הרחיב משמעותית את ההבנה הרפואית של הסרטן. גלנוס זיהה שהסרטן יכול להופיע בכל חלק בגוף, אבל שם לב במיוחד לשכיחותו הגבוהה בשדי נשים, במיוחד אצל נשים עם מחזור לא סדיר או כאלה שהפסיקו להניק. הוא פיתח תיאוריה שהתבססה על רעיון "המרה השחורה" שהוא אחת מארבע הליחות שהיוו את בסיס הרפואה העתיקה. לפי גלנוס, הסרטן נגרם כשהמרה השחורה מצטברת באיבר מסוים בעקבות חולשה בכבד ואי יכולת של הטחול לנקות את הדם כראוי. אף שהתיאוריה ההומורלית של גלנוס התבררה בסופו של דבר כשגויה, התצפיות הקליניות שלו היו מדויקות להפליא, והוא תיאר את ההפרשות הכהות והמצחינות מגידולים מכויבים ואת מראה כלי הדם הכהים המקיפים את הגידולים. גלנוס גם פיתח גישה כירורגית מתקדמת לטיפול בסרטן, והוא המליץ להסיר גידולים בשלבים מוקדמים עם "שוליים רחבים" (עיקרון שעדיין מיושם בכירורגיה אונקולוגית מודרנית) והזהיר מפני הסכנות של הסרה חלקית וטכניקה כירורגית לקויה שעלולה לגרום להתפשטות הסרטן.

מסע דרך התקופות: התפתחות ההבנה של מחלת הסרטן

השנים חולפות, והידע הרפואי על הסרטן עובר תהפוכות וגלגולים. כל תקופה תרמה חלק להבנתו, גם אם לפעמים התיאוריות התבססו על הבנה חלקית או שגויה של הביולוגיה האנושית. מעניין לראות איך התחברו חוטי הידע לאורך ציר הזמן ואיך תפיסות רפואיות מתרבויות שונות השפיעו על התפתחות הידע האונקולוגי.

תקופת ימי הביניים: אבן סינא והרמב"ם

כשאירופה שקעה ב"תקופה האפלה", נר הידע הרפואי המשיך לבעור במזרח התיכון ובעולם המוסלמי. הרופא והפילוסוף הפרסי אבן סינא (אוויצנה) שחי בתחילת המאה ה-11 המשיך את קו החשיבה של גלנוס אבל הרחיב אותו, ובחיבורו המונומנטלי "הקאנון" (אל קאנון ברפואה), אבן סינא הגדיר את הצרעת כ"סרטן של כל הגוף", והוא פיתח מערכת מיון מדויקת יותר של סוגי גידולים והמליץ על טיפולים שכללו תזונה מותאמת וסדרה של צמחי מרפא. במקביל, ברחבי העולם היהודי, הרמב"ם (רבי משה בן מימון) שחי במאה ה-12 המשיך גם הוא את מסורת גלנוס, ובספרו "פרקי משה ברפואה", הוא הגדיר את הסרטן כתת קבוצה של "מורסות קשות" שנגרמות מ"מותר שחוריי" (עודף של מרה שחורה). הרמב"ם, כמו גלנוס, הסתייג מ"רפואת הברזל" (טיפול כירורגי) לגידולים והעדיף טיפול שמבוסס על תרופות שיצמיתו את הגידול מבלי "לעורר" אותו, והוא גם קשר בין המחזור החודשי של נשים לבין מחלות שונות, במיוחד סרטן השד, וכתב: "המורסא הידועה כסרטן רוב מה שיתרחש בשדי הנשים אם לא ינקה גופותיהם בנידות".

הרנסאנס ושינוי הגישה המדעית

תקופת הרנסאנס הביאה איתה מהפכה לא רק באומנות, אלא גם בגישה המדעית. במקום להסתמך על כתבי הקדמונים, החלו מדענים ורופאים לערוך תצפיות ולהסיק מסקנות מהניסיון המעשי. אחד החלוצים בתחום היה אנדראס וסאליוס שפרסם ב-1543 את "על מבנה גוף האדם" שהוא ספר אנטומיה מהפכני שהתבסס על נתיחות ותצפיות ישירות, ולא על כתבי גלנוס. בתקופה הזו החלה להיסדק תיאוריית ארבע הליחות, ואמברואז פארה, אבי הכירורגיה המודרנית, החל לפתח טכניקות כירורגיות משופרות לטיפול בגידולים. הוא שיפר את הטכניקות לכריתת שד והחל לעשות שימוש בתותבים מוקדמים לשחזור צורת השד לאחר הניתוח שזוהי דאגה לאסתטיקה ולאיכות חיי החולה שהייתה מתקדמת מאוד לזמנה.

המאות ה-16 וה-17: אבחונים ראשונים מפורטים

במהלך המאות ה-16 וה-17 החלו להופיע התיעודים הרפואיים המפורטים הראשונים של סוגי סרטן שונים וניתוחים לטיפול בהם. מרפאים כמו פברציוס הילדנוס שכונה "אבי הכירורגיה הגרמנית" תיעדו מקרים של סרטן השד ופיתחו כלים כירורגיים ייעודיים לכריתתם. היידנוס היה מהראשונים שהמליצו על הסרת בלוטות הלימפה מתחת לבית השחי בעת כריתת שד, וזהו עיקרון שממשיך להיות חלק מהפרוטוקול הכירורגי עד היום. תומאס וילס, רופא ואנטומיסט בריטי, פרסם ב-1672 את "פרמצווטיקה ראציונליס" שבו הוא מתאר מקרים של גידולים בקיבה, בלבלב ובאיברים אחרים, והוא גם החל לקשור גורמים סביבתיים למחלות הסרטן, כמו העישון וזיהום אוויר בלונדון, אבל התיאוריות שלו היו עדיין חלקיות ולא מבוססות על הבנה מודרנית של פתוגנזה.

המהפכה המדעית: תגליות מפורסמות במחקר הסרטן

המאות ה-18 וה-19 היו תקופת המהפכה המדעית האמיתית בהבנת הסרטן. ההתקדמות בכלים מדעיים, במיוחד המצאת המיקרוסקופ האופטי המשוכלל, אפשרה לראשונה התבוננות ברמת התא וניתוח מדעי של רקמות, והוא היה הבסיס למעבר מהתיאוריות העתיקות של ליחות וכוחות מיסטיים לרפואה מבוססת תא מודרנית.

המאה ה-18: ג'ון הילס והקשר לעישון

אחת התצפיות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של חקר הסרטן הגיעה במאה ה-18, כשהרופא האנגלי ג'ון הילס פרסם ב-1761 מחקר פורץ דרך בשם "אזהרות נגד השימוש המופרז בטבק מרחה" שזהו התיעוד המדעי הראשון שקשר בין חשיפה לחומר מסוים (במקרה הזה, טבק) לבין התפתחות סרטן. הילס תיאר איך שימוש מופרז באבקת טבק להרחה (סנאף) גורם לפוליפים ולגידולים באף. על אף שהתצפית שלו התייחסה לאזור ספציפי, היא הניחה את היסודות להבנה שחומרים מסוימים יכולים לעורר התפתחות סרטן. באותה תקופה, רופא איטלקי בשם ברנרדינו רמציני הבחין בתופעה מעניינת שהיא שכיחות גבוהה של סרטן שד ושכיחות נמוכה של סרטן צוואר הרחם בקרב נזירות. התצפית שלו פורסמה ב-1713, והיא הייתה הרמז הראשון לקשר בין הורמונים, גורמים התנהגותיים (כמו היריון והנקה) ומחלות סרטן.

המאה ה-19: פיתוח המיקרוסקופ והבנת מבנה התא

המאה ה-19 הביאה מהפכה אמיתית בהבנת מחלת הסרטן בזכות שכלול המיקרוסקופ האופטי. בתחילת המאה, ביולוגים ופתולוגים החלו לחקור את המבנה המיקרוסקופי של רקמות ולתעד את ההבדלים בין רקמות בריאות לרקמות סרטניות. ג'ון בנט, פתולוג סקוטי, היה הראשון לזהות ולאפיין "לוקמיה" (סרטן דם) ב-1845, והוא קבע שמדובר במחלה ייחודית שקשורה לריבוי לא תקין של תאי דם לבנים. תומאס הודג'קין שעל שמו קרויה מחלת הודג'קין תיאר ב-1832 את המאפיינים הפתולוגיים של לימפומה, והוא שם לב להגדלה של בלוטות לימפה שלא נגרמה מזיהום או מחלות ידועות אחרות, והיה הראשון להציע שיש כאן תהליך ממאיר ייחודי. בשנת 1863, לואיס ברקלי, רופא צרפתי, אפיין את תסמונת ברקלי (מחלת מערכת עיכול ממארת) והציע תיאוריה של יצירת גידולים מרקמת חיבור.

רודולף וירכוב ותורת התא הסרטני

הקפיצה המדעית הגדולה ביותר בהבנת הסרטן במאה ה-19 הגיעה מרודולף וירכוב שהוא פתולוג גרמני שנחשב ל"אבי הפתולוגיה המודרנית". ב-1855, וירכוב הציג את עקרון ה"אומניס קלולה א קלולה" (כל תא מגיע מתא קודם), והוא החיל אותו גם על תאי סרטן. הוא היה הראשון שהבין שסרטן נובע מתאים נורמליים שעברו שינוי פתולוגי, ולא מחומר מיוחד או מליחות מזיקות. וירכוב פיתח את "תיאוריית הגירוי הכרוני" שטענה שסרטן מתפתח בעקבות גירוי מתמשך של רקמות. אפילו שהוא טעה בהבנת המנגנון המדויק (הוא חשב שהגירוי עובר דרך נוזלים ולא דרך התפשטות של תאים סרטניים), התובנה שלו שדלקת כרונית יכולה להוביל לסרטן התבררה כנכונה.

דמויות חשובות בהיסטוריה של חקר הסרטן

ההיסטוריה של חקר הסרטן רצופה בדמויות יוצאות דופן שראייתן המדעית הקדימה את זמנן. אלה היו גברים ונשים שלפעמים הקריבו את בריאותם ואף את חייהם למען הבנה טובה יותר של המחלה, והם לא רק שאלו שאלות חדשות, אלא גם פיתחו שיטות ומכשירים שאפשרו לענות עליהן.

היפוקרטס: אבי הרפואה המערבית

היפוקרטס חי באי קוס ביוון העתיקה בין השנים 460 ל-370 לפנה"ס, והוא דמות מפתח לא רק בהיסטוריה של הסרטן אלא בהיסטוריה של הרפואה כולה. הוא היה הראשון שביסס את הרפואה כדיסציפלינה עצמאית ומבוססת תצפית שמנותקת מפרקטיקות דתיות ואמונות תפלות. את הניתוח המעמיק של מחלות ביסס על תצפיות מדוקדקות בחולים, ולא על תיאוריות ספקולטיביות. ההישג הגדול של היפוקרטס בתחום הסרטן היה היכולת לזהות שמדובר בתופעה רפואית מובחנת. בכתביו, היפוקרטס מיין גידולים לפי הופעתם החיצונית והתנהגותם: "קרקינוס" לגידולים קשים, "קרצינומה" לגידולים ממאירים שמתפשטים ו"אונקוס" לנפיחויות שפירות. הוא גם הציע גישה טיפולית מאוזנת שהיא להתערב כירורגית בגידולים נגישים וחיצוניים, אבל להימנע מטיפול בגידולים פנימיים עמוקים שלא ניתן היה להגיע אליהם בבטחה בתקופתו.

גלנוס והשפעתו על הרפואה לאלפי שנים

קלאודיוס גלנוס, רופא יווני רומי שחי במאה השנייה לספירה, היה הסמכות הרפואית הגדולה ביותר בעולם המערבי במשך כ-1,500 שנה. הוא נולד בפרגמון שבאסיה הקטנה (טורקיה של היום) ב-129 לספירה והתמחה תחילה כרופא של גלדיאטורים, דבר שנתן לו ניסיון נרחב בפציעות וכירורגיה. הוא עבר לרומא ושם התפרסם כרופא וכותב פורה שחיבר מאות ספרים רפואיים. בתחום הסרטן, גלנוס הרחיב את רעיונותיו של היפוקרטס על ארבע הליחות, והוא פיתח את התיאוריה שסרטן נובע מעודף של "מרה שחורה" שמצטברת ברקמות מסוימות. על אף שהתיאוריה הזו שגויה במושגים מודרניים, הוא תרם תרומה משמעותית להבנת ההתנהגות הקלינית של סרטן, במיוחד דרך תצפיות על סרטן השד שהיה נפוץ ונגיש לבדיקה באותה תקופה.

מדענים מודרניים שחוללו מהפכות בתחום

המדע המודרני של חקר הסרטן התאפיין בקפיצות דרך משמעותיות שנבעו מעבודתם של מדענים יוצאי דופן. אחד מהם היה הכימאי האמריקאי סידני פארבר שנחשב ל"אבי הכימותרפיה המודרנית". ב-1947, פארבר גילה שחומצה פולית מאיצה את התקדמות הלוקמיה אצל ילדים, והוא פיתח את האנטגוניסט הראשון לחומצה פולית, אמינופטרין, כטיפול בלוקמיה. הוא השיג הפוגות זמניות אצל ילדים עם לוקמיה שנחשבה עד אז לקטלנית לחלוטין והשיג תוצאות טובות יותר עם חומר מתקדם יותר, מתוטרקסט, שעדיין משמש לטיפול בסוגי סרטן מסוימים כיום. ג'ורג' פפניקולאו, רופא יווני אמריקאי, פיתח בשנות ה-40 את בדיקת הפאפ לגילוי מוקדם של סרטן צוואר הרחם, ושיטת הסינון שלו הובילה לירידה דרמטית בתמותה מסרטן צוואר הרחם ברחבי העולם, והיא דוגמה מובהקת לחשיבות של גילוי מוקדם. הצלחת בדיקת הפאפ שימשה מודל לפיתוח בדיקות סינון נוספות לסוגי סרטן אחרים.

אבני דרך טכנולוגיות בגילוי ואבחון סרטן

התקדמות הטכנולוגיה הרפואית שינתה מן היסוד את היכולת לאבחן ולטפל בסרטן. כלים שלוקחים כמובנים מאליהם היום, כמו שיקוף רנטגן או בדיקת MRI, נחשבו פעם לפריצות דרך מהפכניות, והמסע הטכנולוגי הזה החל לפני יותר ממאה שנה וממשיך להתפתח בקצב מואץ עם חידושים שנראים כמעט כמדע בדיוני.

המצאת הרנטגן באמצעות וילהלם רנטגן (1895)

ב-8 בנובמבר 1895, וילהלם קונרד רנטגן, פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת וירצבורג בגרמניה, היה עסוק בניסוי עם שפופרת קתודית כשהבחין בתופעה מוזרה. אפילו שהשפופרת הייתה עטופה בנייר שחור עבה, מסך פלואורסצנטי במעבדה החל לזהור באור ירקרק. רנטגן הבין שמשהו בלתי נראה חדר את הנייר והפעיל את המסך, והוא כינה את התופעה "קרני X" (X עבור "בלתי ידוע"), ובמהלך השבועות הבאים ערך סדרת ניסויים כדי להבין את התופעה. רנטגן גילה שהקרניים החדשות חודרות דרך רקמות רכות אבל נחסמות באמצעות עצמות ומתכות, דבר שמאפשר לראות את שלד האדם. הצילום המפורסם ביותר שלו היה של יד אשתו עם הטבעת שלה שנראית בבירור על אצבעה. כשהיא ראתה את הצילום, אומרים שהיא קראה בבהלה: "ראיתי את המוות שלי!".

פיתוח הביופסיה והבדיקה הפתולוגית

הביופסיה, לקיחת דגימת רקמה מגוף החולה לצורך בדיקה מיקרוסקופית, היא כיום כלי מרכזי באבחון סרטן. התפתחותה כשיטה אבחנתית סטנדרטית התרחשה בהדרגה לאורך המאה ה-19 והמאה ה-20 המוקדמת, והיא שילבה התקדמות בשלושה תחומים שהם טכניקות כירורגיות, עיבוד רקמות ומיקרוסקופיה. יוזף רקלינגהאוזן, תלמידו של וירכוב, היה מחלוצי השימוש בביופסיה בשנות ה-1860, אבל הטכניקה הייתה מוגבלת בתחילה לרקמות שניתן היה להשיג בקלות, כמו גידולים עוריים או לימפה נגישה. המהפכה האמיתית הגיעה עם פיתוח מחטי ביופסיה בתחילת המאה ה-20 שאפשרו לקחת דגימות קטנות מאיברים פנימיים עם פגיעה מינימלית.

מכשירי הדמיה מתקדמים: CT, MRI ו-PET

מהפכת ההדמיה הרפואית המודרנית החלה בשנות ה-70 של המאה ה-20 עם פיתוח הטומוגרפיה הממוחשבת (CT). המהנדס האנגלי גודפרי האונספילד והפיזיקאי האמריקאי אלן קורמק פיתחו במקביל את הטכנולוגיה שמשלבת צילומי רנטגן רבים מזוויות שונות ליצירת תמונה תלת ממדית של פנים הגוף. השניים חלקו את פרס נובל לרפואה בשנת 1979, והמכשיר שלהם שינה לחלוטין את יכולת האבחון של סרטן, במיוחד באיברים פנימיים שקשה לראות בצילום רנטגן רגיל. בשנות ה-80 הגיעה טכנולוגיית ההדמיה באמצעות תהודה מגנטית (MRI) שפותחה באמצעות פול לאוטרבור וריימונד דמדיאן. בניגוד ל-CT, ה-MRI לא משתמש בקרינה מייננת, אלא בשדות מגנטיים ופולסים של גלי רדיו כדי ליצור תמונות מפורטות של הרקמות הרכות בגוף.

התפתחות הטיפולים לאורך השנים

הטיפול בסרטן עבר שינויים מהפכניים במהלך המאה האחרונה. מגישה שהתבססה כמעט אך ורק על ניתוחים, עברנו לארסנל טיפולי מגוון ומתוחכם. נקודות מפנה היסטוריות בטיפולים, חלקן פרי מקריות מופלאות, שינו את פני הרפואה האונקולוגית והפכו מחלות שנחשבו חשוכות מרפא לכאלה שניתן לטפל בהן ואף לרפא לחלוטין.

ניתוחים ראשונים לכריתת גידולים

הניתוח היה צורת הטיפול הראשונה בסרטן עם עדויות לפרוצדורות כירורגיות להסרת גידולים שחוזרות אלפי שנים אחורה. עם זאת, האונקולוגיה הכירורגית המודרנית החלה להתגבש רק במאה ה-19, כשהוצגו שלושה חידושים מכריעים שהם הרדמה כללית, שיטות אספטיות (סטריליות) והבנה טובה יותר של האנטומיה הפתולוגית. ב-1846, וויליאם מורטון ערך את הדגמת ההרדמה הכללית הראשונה בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס, וזוהי מהפכה שאפשרה ניתוחים ממושכים ומורכבים יותר. כעשרים שנה מאוחר יותר, ג'וזף ליסטר החל להשתמש בחומצה קרבולית (פנול) כחומר חיטוי בחדרי ניתוח, דבר שהפחית דרמטית את שיעור הזיהומים הפוסט ניתוחיים.

הקרנות רפואיות כטיפול בסרטן

הטיפול בקרינה לסרטן החל כמעט מייד לאחר גילוי קרני הרנטגן. כבר בינואר 1896, פחות משלושה חודשים אחרי גילוי הקרניים, הסטודנט לרפואה אמיל גרובה מאוניברסיטת שיקגו טיפל בחולת סרטן שד עם גרורות באמצעות קרני רנטגן. גרובה עצמו סבל מכוויות קרינה חמורות בידיו כתוצאה מעבודתו עם שפופרות קרוקס, וההשערה של אחד ממוריו שהקרניים יכולות "לשרוף" את הסרטן הובילה לניסוי הטיפולי הראשון. התפתחות חשובה נוספת הגיעה דרך עבודתם של פייר ומארי קירי שגילו את היסודות הרדיואקטיביים רדיום ופולוניום. הרדיום, במיוחד, נעשה פופולרי כטיפול בסרטן בעשורים הראשונים של המאה ה-20, וחלוצת הרדיותרפיה קלודיוס רגו פיתחה טכניקות להחדרת מחטים קטנות של רדיום ישירות לתוך גידולים, שיטה שכונתה ברכיתרפיה (טיפול קרינה מקרוב).

כימותרפיה: מהנשק הכימי לתרופה מצילת חיים

סיפור הכימותרפיה המודרנית מתחיל במלחמת העולם השנייה. לאחר שחיילים נחשפו לגז חרדל בתאונה ימית בבארי, איטליה ב-1943, רופאים שמו לב שהחיילים סבלו מירידה דרמטית בתאי דם לבנים. לואיס גודמן ואלפרד גילמן מאוניברסיטת ייל פיתחו רעיון: אם גז חרדל מפחית תאי דם לבנים, אולי הוא יכול לטפל בסרטן דם שמאופיין בעודף תאי דם לבנים. המטופל הראשון בהיסטוריה שקיבל כימותרפיה היה חולה לימפומה מתקדמת שכונה בשם הקוד "J.D", ומצבו השתפר דרמטית לאחר טיפול בחנקן חרדל, אבל השיפור היה זמני. הטיפול בחולי סרטן דם כדוגמת לוקמיה ולימפומה השתכלל משמעותית במהלך השנים והפך למורכב יותר, הכולל שילוב של תרופות כימיות שונות ולפעמים גם השתלת מח עצם לשיפור בריאות החולים.

אימונותרפיה: גיוס מערכת החיסון להילחם בסרטן

אחד הכיוונים המבטיחים ביותר בטיפול בסרטן כיום הוא האימונותרפיה שהוא גישה שמנצלת את כוחה של מערכת החיסון הטבעית של הגוף להילחם בתאים סרטניים. התחום התפתח משמעותית בעשורים האחרונים, אבל שורשיו נטועים עמוק בעבר. כבר בשנת 1891, וויליאם קולי, כירורג מניו יורק, שם לב שחולי סרטן שפיתחו זיהומים חיידקיים חמורים לפעמים חוו נסיגה של הגידול. הוא פיתח תערובת של חיידקים מוחלשים שכונתה "רעלן קולי", והוא הזריק אותה לחולי סרטן בניסיון לעורר תגובה חיסונית. התוצאות היו לא עקביות, והגישה ננטשה לטובת קרינה וכימותרפיה.

מחקר הסרטן בעידן המודרני

במחצית השנייה של המאה ה-20 ובעיקר במאה ה-21, חקר הסרטן עבר מהפכה ששינתה לחלוטין את ההבנה לגבי המחלה. מתפיסה של סרטן כמחלה אחת, עברנו להבנה שמדובר למעשה במאות מחלות שונות, וכל אחת עם מאפיינים מולקולריים ייחודיים.

פענוח הגנום האנושי והשפעתו על חקר הסרטן

אחת מנקודות המפנה המכריעות בהבנת הסרטן הייתה השלמת פרויקט הגנום האנושי בשנת 2003. הפרויקט נמשך 13 שנים ועלה כ-3 מיליארד דולר, והוא פענח את הרצף השלם של ה-DNA האנושי וזיהה כ-20,000 עד 25,000 גנים. למחקר הסרטן, הוא פתח אפשרויות חדשות לחלוטין. לאחר פענוח הגנום הבסיסי, הצעד הבא היה לבחון את השינויים הגנטיים שקורים בתאי סרטן. פרויקט "האטלס הגנומי של הסרטן" (TCGA) החל ב-2006 במטרה לרצף גנומים של אלפי מדגמי סרטן מסוגים שונים, והתוצאות היו מדהימות, התגלה שאפילו גידולים מאותו סוג ובאותו מיקום יכולים להיות שונים דרמטית ברמה הגנטית.

רפואה מותאמת אישית והעתיד של טיפולי הסרטן

ההתקדמות בהבנת הבסיס הגנטי של הסרטן הובילה לפיתוח גישה חדשה בטיפול, רפואה מותאמת אישית. במקום להתייחס לסרטן רק לפי מיקומו האנטומי (כמו סרטן שד, סרטן ריאה וכדומה), הרפואה המודרנית מנתחת את הפרופיל המולקולרי הייחודי של הגידול ומתאימה טיפול ספציפי שפועל נגד המוטציות המדויקות שנמצאו. תרופות כמו אימטיניב (גליבק) לטיפול בלוקמיה מיאלואידית כרונית, טרסטוזומאב (הרספטין) לסרטן שד HER2-חיובי וקריזוטיניב לסרטן ריאה עם מוטציה ב-ALK, הן דוגמאות לטיפולים מותאמים אישית שמשנים את פרדיגמת הטיפול. במקום לפגוע בכל התאים המתחלקים בגוף, כמו כימותרפיה קלאסית, התרופות האלה פוגעות ספציפית בתאים עם השינוי הגנטי הרלוונטי.

לסיכום

כשבוחנים את השאלה "מתי גילו את מחלת הסרטן?", מגלים שאין תשובה פשוטה. בניגוד למחלות אחרות שהתגלו ברגע מסוים בהיסטוריה, הסרטן ליווה את האנושות מראשיתה. התיעוד הראשון של המחלה מופיע בכתבים מצריים עתיקים מלפני כ-3,500 שנה, וממצאים ארכיאולוגיים מעידים על קיומה אף קודם לכן. הדבר שהשתנה לאורך ההיסטוריה הוא ההבנה לגבי מהות המחלה. מתפיסה של "עודף מרה שחורה" בעת העתיקה, דרך "גירוי כרוני" במאה ה-19 ועד להבנה המודרנית של שינויים גנטיים והפרעה במנגנוני בקרת התא. כל תקופה הוסיפה רובד להבנה, וכל שיטת אבחון וטיפול חדשה נבנתה על יסודות הידע שהונחו בדורות קודמים. ההתקדמות המדעית בחקר הסרטן היא סיפור של מאמץ אנושי עיקש, של ניסוי וטעייה, של תגליות מקריות ושל תובנות מבריקות, והיא מדגימה איך הסקרנות האנושית בשילוב עם טכנולוגיות מתקדמות וחשיבה יצירתית מאפשרת להתמודד עם אחד האתגרים הרפואיים המורכבים ביותר.